למה השמאל מקונן על רצח ג’וליאנו מר?
השבוע נרצח בג’נין השחקן ג’וליאנו מר. הוא היה ערבי ישראלי שנולד מפרי הבאושים של נישואי תערובת שבעיר נצרת. מר נולד מאימא יהודיה ומאב ערבי נוצרי. אמו, הייתה פעילת זכויות האדם, הקשורה מאוד לפלסטינאים. אביו, היה פעיל במפלגה הקומוניסטית הישראלית (ע”פ וויקיפדיה). על זה אמרו בלאטמה שהחמאס מתלבט אם לחלק סוכריות, או לארגן פיגוע נקמה!
מר- סינתזה איומה של בריונות ערבית והדוניזם שמאלני:
מר לא הסתיר את דעותיו הערביות, גם בתיאטרון בחיפה ובעכו.
– הוא היה מוכר כאיש שמטריד כל אישה שעבדה לידו.
– הוא ביים מחזות רבים עם שילוב של פרובוקציה נגד הצניעות, ונגד עם ישראל.
– הוא תמך בפיגועי התאבדות.
– תמך בהקמת פלסטין מהירדן לים.
– הוא היא מכה שחקנים מסוימים, חונק אחרים, ומבצע עוד דברים נוראים שנשתוק לגביהם כאן.
כנראה שאחיו הערבים, השמרניים יותר מהישראלים, לא אהבו את תרבות “החופש” שהוא ניסה ללמד בג’נין. ולבסוף החליטו להפסיק אותה, בדרך המקובלת במזרח התיכון.
בכי קרייני השמאל:
כמעט כל שחקני ישראל, קרייני גלי צה”ל הספידו ל”קדוש” ג’וליאנו מר. למרות שהשבוע אף אחד מהם לא הזכיר את תמיכתו בטרור, ורצונו להשמיד את המדינה היהודית, העיתונאים הם, לא שכחו. הם רק רצו שאנחנו, נשכח. מה לעשות שגוגל זוכר הכל, וכבר אי אפשר לעצב מחדש את המציאות כמו פעם. לכן לא היה קשה למצוא ולהיזכר מי היה אותו שחקן מהולל, שמזמן כבר בחר לגמרי באיזה צד הוא נמצא, ולא היווה כלל גשר בין ישראל לפלסטינאים, למרות אימו היהודיה.
לכן, למה אהבו אותו כל כך?
הגשר הלא נכון:
אחרי קריאת תגובות ה”אמנים בישראל”, הייתי חייב להתוודות שהם באמת ראו במר גשר. אבל לא גשר בין ישראל לערבים, אלא גשר בין הליברליות הקיצונית המערבית שהם גם משתייכים אליה, לעולם הערבי.
לכן, הם ראו בו גם כן איש של שלום, למרות דעותיו הברורות לאיזו סוג של שלום הוא נתכוון. אכן, הם סברו שערבי ליברל והדוניסט כמוהם, יוכל להוות גשר בין החברה האוניברסאלית והחברה הערבית. הם עדיין חולמים על עולם של פרט ללא מסגרת לאומית או דתית שתפריד בין בני האדם. הם גם יודעים שאין אנשים שדומים להם בצד השני, ושזה המכשול העיקרי לשלום עבור רובם. רק נוכחות ערבים ליברלים, רחוקים מהדת המוסלמית הרדיקאלית שלהם, יוכלו לחנך דור של אנשים קרובים למה שהם כרגע, בני אדם מנותקים מזהות לאומית או דתית כלשהיא.
מר עבד קשה כדי לייצר דמוי תרבות פלסטינאית וטען: “אם מאחורי הרובה אין היסטוריה, תרבות, אמנות, הרי שהרובה הורג ואינו משחרר“. מר היה מודע כנראה שמאחורי ערביי יש”ע עומד העדר תרבות והיסטוריה, ושהם הוגדרו כ”עם” ללא שום הצדקה מוסרית או היסטורית לכך. גם השמאלניים, המעוניינים לתת כלים ל”שחרור” הפלסטינאים, מבינים את הצורך הדחוף ביצירת “תרבות” שכזאת. גם בגלל זה, מר היה כ”כ חשוב להם.
מסקנה: איפה נמצאים אותם שחקנים וקריינים:
הדבר היותר קשה והיותר עמוק שהתבטא בתגובות אותם מעצבי דעת קהל מספידי השחקן מר, הוא הצד שהם, האמנים והקריינים נמצאים בו. זה הדבר היותר מזעזע שיש ללמוד מהרצח: מזמן, חלק משפיע מהשמאל הישראלי חצה את הקווים הישראליים והגיע לצד השני: הצד הלא ישראלי: הצד הקוסמופוליטי או הצד הערבי. אפשר למצוא אצלם יותר קירבה לאירופאים “נאורים” ואנטישמיים, מלרוב תושבי ירושלים. אצל חלק גדול מהם ניכרת הבנה גדולה יותר “ללוחמים הפלסטינאים” מלחיילי צה”ל. לכן אסור לעם ישראל לתת להם להמשיך בתפקידם.
הרייטינג יעזור להשיב את האיזון:
הטעות שהרוב היהודי צריך לתקן, נמצאת באותן מאות מילוני שקלים המהווים מימון למשכורתם. אותו מימון של הקולנוע, התיאטרון הטלוויזיה והרדיו, מונע בעצמו תחרות חופשית של הדעות שעל ידה העם היה בוחר לבדו איזה תרבות הוא מבקש, ובאיזה סוג חדשות הוא מעוניין. כשזה יקרה, אותם % 2-3 מעם ישראל השולטים בכמעט כל התפקידים כיום, שעמדותיהם רק הקצינו בעשרות שנים אחרונות, יפסיקו לפגוע בישראל מבית ומחוץ. המדינה תוכל לממן תוכניות תרבות, ע”פ תוכן שייקבע בצורה דמוקראטית ע”י נבחרי העם.
