למה אוהבים את צה”ל בכלל?
ב”ה
כל התקשורת עסקה באירוע הנפת שלט המחאה של חיילי שמשון, בתחילת נאומו של המח”ט.
כנהוג בחברה שלנו, היה אפשר לכתוב את התגובות מראש: חלק מהכיפות הסרוגות, שעדיין רוצים להיראות טוב בעיני אחיהם שיבואו לגרש אותם, גינו (מועצת יש”ע), האיחוד הלאומי בירך, שלום עכשיו טען שאסור להשתמש בצה”ל כמכשיר פוליטי (כן, כן! זה לא בדיחה!). האמת היא שיכול להיות שהם באמת מאמינים בסתירות הפנימיות שלהם: להתנגד לגירוש, זה פוליטי. לבצע גירוש, זה לא פוליטי.
כל הדבר הזה הביא אותי לדרישה להגדיר מחדש מה זה צבא, ומדוע נותנים יחס מיוחד (בצדק, בד”כ) לחיילי צה”ל בכל החברה הישראלית. למה עדיין רוב העם מתרגש לראותם נשבעים בכותל, למה רוב האבות והאימהות בישראל עדיין גאים להצהיר “הבן שלי בצבא” (עם כל הסכנות והפחדים שמלווים את האמירה).
הרי מה מיוחד בחיילי צה”ל? זה שהם משרתים את המדינה? הלוא עוד הרבה קבוצות באוכלוסיה משרתות בצורה זו או אחרת את המדינה. כל רשות הדואר והנמלים ומשרדי הממשלה, כולם מספקים שירות חיוני למדינה ולעם כולו. הבה נתאר לעצמנו לרגע שהיתה יחידה מיוחדת של פקחי מס הכנסה (כולה בשירות המדינה) העוסקת בכל מיני מבצעים מורכבים הדומים לפעמים לאלו שהצבא מבצע, כדי לתפוס עבריינים. הבה נחשוב שהיה לכולם לבוש מיוחד, והם היו מחכים בטרמפיידה שמישהו יקח אותם הביתה מאחת מהמשימות שלהם. מי היה עוצר להם? מי היה מחבק אותם? מי היה מתגאה בהם? מי היה מספר בגאוה “הבן שלי משרת במס הכנסה”?
מה שעושה את החיילים מה שהם בקרב עם ישראל, זו אפילו לא העובדה שהם מסתכנים (הרי גם במשטרה מסתכנים, ויש הרבה פחות אהדה), אלא שהם מגינים על קיום מדינת ישראל ועל עם ישראל. קיים קשר חזק מאוד בין העם והמדינה שלו (גם אם הוא לא מבורר שכלית), והוא מתבטא בראש ובראשונה באהדה ובחיבוק שעם ישראל נותן לחייליו.
והנה גילו כמה פוליטיקאים, שעומד לרשותם כח עבודה זול וממושמע, שאיתם אפשר לקדם מטרות פוליטיות שאינן קשורות כלל להגנת המולדת. הם לקחו את אותם חיילים קרביים, ושלחו אותם להילחם נגד אחיהם המתנחלים. שלחו אותם מדי יום ביומו ומדי שבת בשבתו לגרש את מתיישבי חומש ושבות עמי תוך חילול שבת, תוך חילול ראש השנה ואף יום הכיפורים! בכל פעם שקרו להם שיש צורך בטחוני דחוף לפנות את אותם יהודים
למען בטחונם, גם כשהפקודות נכתבו שבוע מראש! והחיילים הדתיים והמסורתיים יצאו לגרש את אחיהם, גררו אותם, היכו אותם, שברו והחרימו (גנבו?) להם ציוד ואוכל, וגרמו גם להם חילול שבתות וחגים. כך עשרות פעמים נהגו לעשות ביחידת “שמשון”. אותה יחידה שהיתה פעם מסתערבת בעזה.
בגדודים הקרביים, חדורי המוטיבציה, יש רוב גדול של ימניים, ולכולם שם נמאס להשתתף במלחמת האחים הזאת. חשוב היה להם להצהיר על כך. החיילים רוצים לחזור להיות חיילים, ולהפסיק לנהוג כמתפקדי מפלגת העבודה שעוסקים בשיפור תדמיתו של שר הבטחון בעיני אנשי מפלגתו, אותם חכ”ים שכועסים על ישיבתו בממשלת ימין.
יום יבוא שנחוקק חוק יסוד שיאסור על שימוש בחיילים נגד מתיישבים, זאת כדי לשמור ולהגן על הצבא מפני הפוליטיזציה.
